לחץ להגדלה
עיתון הארץ ועיתון הצופה -13.9.1984
לחץ להגדלה
עיתון דבר ועיתון על המשמר 13.9.1984
לתמונות נוספות באלבום לחץ כאן
כתבה של יאיר בלבנון
(לחץ להצגה)
המשך הכתבה בלבנון
(לחץ להצגה)
יאיר זינר מג"ד 55 - בימים הראשונים למבצע שלג 1982
(לחץ להשמעה)
לקטעי אודיו ווידאו נוספים לחץ כאן
Afaillenuinync AfaillenuinyncST הדליק/ה נר לזכרו ב-03/09/2017: "Four to five servings of this veggie juice must be consumed per week to get the desired result. However, it is important to find the doctor's opinion first before you take these oral medications as these could have negative side effects for the body.".
 
דליה אהרוני הדליק/ה נר לזכרו ב-29/04/2016: "יאיר ואני שרתנו באגד 209. היו לנו שיחות רבות ומרתקות על הדור הצעיר ועל אהבת הארץ. אתמול הוזכר בחלומי ביום הולדתו.".
 
לנרות זיכרון נוספים לחץ כאן
להדלקת נר לזכר יאיר זינר, אנא מלא את הטופס הבא:
שם פרטי:
שם משפחה:
תוכן: (עד 120 תווים)
הדלק
נקה
לשליחת הודעה למכריך על אתר לזכר יאיר זינר, אנא מלא כאן את כתובות הדוא"ל שלהם:
שלח
נקה
אם ברצונך לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שאתר זה מתעדכן, לחץ כאן
בתשובה לאהרן בכר - כתב ידיעות אחרונות 
בשבועות 1984 פרסם אהרן בכר מאמר נוקב בעיתון "ידיעות אחרונות", שמצא חסר בצה"ל ובמפקדיו של אותה עת בהשוואה לצה"ל של 1948. יאיר הגיב על-כך במכתב למערכת, והתבטא כמי שנפגע באופן אישי מן ההכללה שבמאמר.
כאן נפרסם את הכתבה של אהרן בכר ואת תגובתו של סא"ל יאיר זינר הי"ד





צבא בלי גנרלים





אהרון בכר




 






אלה הן שתי תמונות מן האלבום הקרבי של ישראל.





הן הונצחו בו בהפרש של 34 שנים זו מזו . מה הן 43 שנים בראי ההיסטוריה ? כמעט לא כלום . בכל זאת , פעורה ביניהן תהום עמוקה. זר כי יתבונן בהן, יתקשה להאמין שהדברים התרחשו על פני אותו רקע אותם נופים , כמעט באותה זירה. במרוצת השנים האלה הכל השתנה בה כמעט עד לבלי הכר , עד כי גם לאחר מבט שני ושלישי  נידמה שדורות רבים מפרידים בין שתי תמונות אלה.





 





תמונה ראשונה :משלט קטן, אי שם בחזית הדרום , בהפוגה ראשונה , 1948 , צעיר מתולתל יפה תואר, בלבוש חאקי מרושל ובסנדלים תנ"כיות, עומד על תלולית עפר קטנה ומנסה לתקן בעזרת חוט ברזל רצועה שניתלשה מן הסנדל.





קבוצת יהודים מארה"ב נציגי קהילות גדולות, מנצלת את ההפוגה לסיור חטוף בחזיתות,  להתרשם מן הפלא הגדול הטמון בעצם קיומו של צבא עברי, הם נשלחו אל מפקד החזית ונידמה שטעו בדרך, ראש הקבוצה ניגש אל הצעיר הסימפטי , טופח על שכמו ושואל אותו היכן יושב המפקד. הצעיר מרים את עיניו מן הסנדל הקרוע, מתבונן באנשים סביבו , מחייך. "אני המפקד", הוא אומר להם, נבוך במיקצת. היהודים הטובים מתייחסים אל דבריו כמו אל בדיחה. הם בטוחים שהוא מותח אותם. שמו של הצעיר היה יגאל אלון.





 





תמונה שניה: אחת המפקדות של צה"ל, בחצר של קולג' נטוש באיזור ביירות 1982. קצין בכיר במדי צבא מגוהצים עומד מתוח ליד הכניסה, ידיו מונחות לו על מותניו בתנוחה שאומרת סמכותו שררה. סביבו עומדים כמה עשרות חיילים, מרביתם אנשי מילואים, הקצין נובח עליהם....





הוא מבטיח לקרוע להם את התחת, ולמנוע מהם חופשות. כל משפט אצלו מתחיל במילים "אני רוצה ש...".





בשמי העיר מתחולל קרב ארטילרי אבל האנשים עומדים מסביב כמעט ואינם שמים לב אליו. בעיניהם האיש שעומד ונובח עליהם כאילו היו אבק אדם הוא המיטרד העיקרי. ביניהם מאחורי גבו הם קראו לו דיקט בן קרש, והכינוי הזה ביטא את יחסם האמיתי אליו : ראש קטן, מרובע, מתרפס כלפי מעלה ורומס כלפי מטה. סמכותו נובעת אך ורק ממה שיש לו על הכתפיים.





 





בין שתי תמונות אלה נמצאת הדרך שעברה ישראל מאז הקמתה. מעט מאוד מדינות עברו דרך כה ארוכה בזמן כל כך קצר. ישראל לא הלכה בה לבדה. עמה צעד גם צבאה. רק כסילים מסוגלים להאמין שהצבא יכול להיות, מכל מה שמתרחב סביבו. יש אומנם צבאות כאלה, אבל המדינות שעליהן נועדו להגן הן, בדרך כלל, רפובליקות בננות.





 





*    *    *





 





עוצמתו  העיקרית של צה"ל וסוד כוחו האמיתי היו טמונים מיד עם הקמתו ברעננות של המחשבה הצבאית שהינחתה אותו. את התכונה הזאת, אי אפשר לרכוש בשום קורס ובשום אקדמיה צבאית. היא נבעה מעצם טיבעו של צה"ל כצבא העם, כמו גם מעצם המשימה שהוטלה עליו : להגן על המדינה שזה עתה קמה בסערת המלחמה. הרי זה רק טיבעי ומובן מאליו שאל המשימה הזאת התגייסו הטובים והמוכשרים ביותר.





 הם לא נטלו אותה על עצמם כדי לעשות קריירה צבאית. להיפך, רובם ויתרו על קריירה ונאלצו לדחות אותם בשנים רבות. ראש אגף המבצעים במלחמת השחרור , האיש שניווט את מהלכי המלחמה וניצח עליהם, חלם כל חייו להיות ארכיאולוג. יגאל ידין נאלץ לדחות את הדבר בכמה שנים טובות, פשוט מחוסר ברירה ומתוך הקרבה אישית.





על פי דפוסי ההתנהגות שלו, יצחק שדה, היה בוהמיין יותר מאשר איש צבא. הוא לימד את אנשיו לאהוב את הרובה ולשנוא את המלחמה, ויום אחד לאחר שפשט את מדיו, הטיף לשלום עם הערבים. בנסיבות אחרות, איש כמוהו שאהב יין זמר ונשים היה מתרחק מהצבא ואולי מתפרסם כמשורר.





רוב אלופי צה"ל שעמדו ליד ערש הקמתו, היו עובדי אדמה ויום לאחר שפשטו את מדיהם, הם חזרו בשימחה אל הקיבוץ. יורשיהם המשיכו באותה הדרך, ועל כן אין זה מקרה שאדם כמו פרופסור יהושפט הרכבי פנה עם שיחרורו ישר אל האוניברסיטה, כדי להתחיל קצת באיחור בקריירה אקדמית. הוא לא הלך להיות למשל סוחר נשק, או יועץ למלחמה וטרור לממשלה דרום אמריקאית. מתי פלד היה חבר המטה הכללי המהולל ביותר בתולדות צה"ל, כאשר השתוקק בכל ליבו לעסוק בחקר הספרות הערבית. הוא נאלץ לדחות את המשאלה הזאת בכמה שנים טובות. יצחק רבין נשא עיניו אל הפוליטיקה זמן רב לפני שפשט את מדיו ומסיבה זו, התעכבה אולי גם הקריירה הצבאית שלו. אפילו משה דיין האיש שסימל יותר מכל את ישראל הלוחמת היה הגנרל הכי פחות צבאי שההיסטוריה הצבאית הכירה. בתקופתו כרמטכ"ל השתרש בצה"ל המושג "ברדק" כשם נירדף לחברמניות, ולהעדר פורמאליות צבאית. דיין העלים עין מפשיטת תגמול של יחידת הצנחנים על מחנה משטרה צבאית שבצפון הארץ, מפני שחשב שהחבר'ה הטובים בעצם צודקים כאשר יצאו לגמול כגמולם לשוטרים הצבאיים שטירטרו אותם.





זה היה צבא, שלא היה לו כמעט אח ורע בעולם. הוא לא ניזון משום מסורת צבאית קפואה המבוססת על היררכיה נוקשה, ועל גינונים שאבד עליהם הכלח. עוצמתו היתה ברעננות המחשבה של מפקדיו. ובזו היתה טמונה העובדה שאלה לא היו אנשי צבא מקצועיים שאהבו את המקצוע הזה, כי אם אנשים טובים ואינטיליגנטים שיכלו לעשות קריירה טובה בכל תחום אחר, אבל בחרו בתחום הזה משום שלא הייתה כל ברירה , הם נישארו בצבא מטעמי ציונות, פשוטו כמשמעו.







המסורת הצבאית האירופית, מבוססת על מודל חברתי שנולד עוד בימי הביינים, בעל האחוזה, ואחריו יורשו הבורגני מן העיר המתפתחת, הועיד את בנו הבכור לרשת את נכסיו ולנהל אותם. את הבן השני שלח למינזר או לכנסיה, ואחר כך ליורשם הטבעי – לאקדמיה.





את הבן האידיוט שלח לצבא כדי שישוב משם עם עיטורי זהב נוצצים על הכתפיים. הואיל ואין מסגרת קפואה ושמרנית יותר מן הצבא, משהו מן המודל הזה השתמר במרוצת הדורות .





מי שראה פעם את טכס חילופי המשמר בארמון של נסיכות מונאקו, מסוגל להמחיש לעצמו את הדבר. רס"רים חמורי - סבר, צווחים שם על חיילי השוקולד שלהם סביב כמה תותחים שלא ירו כמעט 200 שנה, כאילו זה עתה הם עומדים לצאת לקרב גורלי. מי שעומד בצד ומתבונן במחזה הזה מסוגל לתמוה איך אנשים מבוגרים מסוגלים לשחק כמו ילדים קטנים ועוד להתפרנס מזה בכבוד מן המשחקים האלה.




צה"ל היה משוחרר מן המסורת הזאת .הוא קם מכורח המציאות ונועד להשיב על הקשיים והאתגרים שהציבה בפניו. לא היה לו זמן להשתעשע בתרגילי סדר, ולא היה לו חשק לכל הגינונים הצבאיים. מיטב הנוער נקרא לאחוז בנשק והוא השקיע בכך את מיטב כוחו, את מיטב מירצו, את מיטב משאביו האינטלקטואלים.





במלחמת ששת הימים, בא הדבר לידי ביטוי מכריע בכל חזיתות המלחמה. מכשיר צבאי יעיל ומקורי, פרי מחשבה ותכנון מקוריים, הביס צבאות גדולים, מגושמים, שאימצו לעצמם את כל המסורת הצבאית הקפואה של אירופה ועוד הוסיפו עליה את תבליני המזרח.





*    *    *





דפוסי השינוי שהתחולל בצה"ל במרוצת השנים נעוצים, קודם כל, בחברה האזרחית סביבו. כל מה שהתחוללל בה התחולל בו. מי שראה קציני צבא במדים מתגודדים סביב בנין הבורסה בתל אביב, מסוגל להבין את הדבר כהרף עין. רק כסיל יכול להניח שמן הרגע שבו לובש פקיד בטלן מדים, הוא הופך לסופרמן. צה"ל ניראה בדיוק כמו הכנסת והממשלה, בעצם כמוני וכמוך לא פחות אבל גם לא יותר. מי שסבור אחרת, מטפח לעצמו חלום באספמיה.





 התהליך שבו הפך צה"ל לצבא ככל הצבאות, דומה לתהליך שבו הפכה ישראל למדינה ככל המדינות. בדרך אבד לשניהם משהו, אבד לו משהו מייחודם המקורי. הצבא שיצא למלחמת לבנון לא היה הצבא שעמד בחזיתות ששת הימים ובוודאי לא צבא תש"ח. היו בו הרבה קצינים מוכשרים ואין ספור חיילים מסודרים עד בלי גבול. יש בו עדיין קצונה צעירה, עמוד השידרה של כל הצבא הרואה בשירות הצבאי שירות לאומי, כורח שאין להמנע ממנו ועל כן יש להקדיש לו את מיטב מירצו וכישרונו. הם נישארים בצבא מטעמים אידאליסטיים טהורים.





 אבל יש בו שכבה גדלה והולכת של אנשי צבא מקצועיים, אנשים שאוהבים את שיגרת חיי הצבא ושהיו מתקשים למצוא את מקומם בכל מסגרת אנושית אחרת. אלה הם, בדרך כלל, אנשים בעלי מבנה נפשי מסויים מאוד. מטעניהם הנפשיים והאינטלקטואליים, הם כמשקל התרמילים הריקים של רפאל איתן שאילץ אותם לאסוף אחרי כל מטווח. הם מצטיינים בעיקר בציות כלפי מעלה, והטלת מרות כלפי מטה. במקרה הטוב, הם מצטיינים בשכלול נוסף של מכונת המלחמה המופקדת בידיהם. מה כבר אפשר לדרוש מאדם שהקדיש את מיטב שנותיו לתרגילי סדר, ומה כבר אפשר לצפות ממי  שחייו עברו עליו בתרגול הסתערות של גדוד טנקים, בעיקר אם הוא רואה בזה את מקצועו ואת ייעודו ?





                                           *    *    *





 במקרה הטוב, אחרי שיפשוט את מדיו, הוא ינהל מפעל כושל ויכשיל אותו עוד יותר כאשר ינסה לכפות על עובדיו את ה"יעילות" המפורסמת של הצבא. אותה יעילות המסוגלת להעלות חיוך על שפתותיו של כל מי  ששרת יום אחד בחייו במילואים, והתנסה למשל בהחזרת ציוד. במקרה הרע, הוא ינצל את קשריו הטובים כדי לעשות קצת כסף כסוחר נשק, או כיועץ טרור לממשלת זמביה העילית. פה ושם עם שיחרורו מהצבא יראיינו אותו בטלויזיה ואז יסתבר סופית שמאחורי איש הצבא המהולל, עומד אדם שאינו מסוגל לנסח משפט מקורי אחד, ושכל אוצר המילים שלו מסתכם בשלושת אלפים מילה.















התופעה הזו מוכרת היטב מצבאות אחרים, ועל כן אין זה מקרה שקציני הצבא בדימוס הולכים באנגליה לדוג דגים אחרי שהם פושטים את המדים. בארה"ב הם משמשים נושא לספרים, ולסרטים היתוליים בסגנון "מילכוד 22", ו"מ.א.ש".  פטון האגדי היה איש צבא מהולל מאוד. בלי מדים היה כסיל גמור, איש פרמיטיבי וגס רוח.





יום לאחר תום מלחמת העולם, הפך המרשל מונטוגומרי לעובד בטל. איש לא חלם להפקיד בידיו מפעל תעשייתי, או להפוך אותו לשר במשלת הוד מלכותה.







הגנרל מק-ארתור התגלה כשוטה מופלג, ואילו גלב הפחה הבריטי שעמד בראש צבאה של ירדן, התגלה כחסר אישים גמור מול קומץ קטן של חבר'ה מהפלמ"ח, שלא היה להם מושג בתרגילי-סדר ובמשמעת צבאית, אבל היה להם ראש על הכתפייים. ארה"ב גילתה את פרצופו האמיתי של אייזנהאור רק לאחר שבחרה בו לנשיאה. אלמלא כן האיש עצמו היה נשכח, ורק האגדה הייתה נישארת.





ההיסטוריה מכירה מעט מאוד גאונים צבאיים, וגם הגאונים האלה זכורים לה קודם כל בזכות מחשבתם המקורית.





למחשבה הזאת לא היה כל קשר עם הצבא. אולי אפילו להיפך. חניבעל ראה על המפה את כל מה שגאוני הצבא של רומא לא יכלו ליראות. אלכסנדר מוקדון היכה מכה ניצחת את המזרח, מפני שכפה עליו מהלכי מלחמה שלא היו מוכרים בו עד אז. הוא פשוט המציא אותם. הו-צ'י-מין היכה בוויאטנם את המכונה הצבאית האדירה והמשוכללת ביותר בעולם מפני שתפס את נקודת התורפה שלה. אלף גנרלים לא יכלו להבחין בה.




 



לאון טרוצקי, אינטלטואל יהודי שמעולם לא אחז ברובה, הקים את התשתית של הצבא האדום, ופיקד עליו בקרב הגורלי נגד "הלבנים" ונגד מעצמות המערב שהתערבו לטובתם. מולו עמדה סוללה של גנרלים עטורי מדליות ואפופי תהילה. זמן רב לאחר שהיכה אותם שוק על ירך,  הם עדיין לא הבינו איך זה קרה.





 



המקצוענות, להבדיל מן המקצועיות, היא בעוכריו של כל צבא-עם בכל מדינה דמוקרטית.





מקצוענות טובה לכת צבאית סגורה כרפובליקת בננות, שהיא מעין איגוד מקצועי של בעלי כתפיות נוצצות. היא עלולה לסכן כל צבא בכל מדינה דמוקרטית בעיקר אם היא עומדת על נפשה, על אחת כמה וכמה אם אזרחיה, הם למעשה חיילים בחופשה.







בתש"ח, צה"ל היה צבא צעיר ובילתי מקצועי.עמדה לו רוחו והמחשבה המקורית של העומדים בראשו. בששת הימים, נוספה לכך הרמה המקצועית החיונית לכל צבא מודרני. את תוצאות המקצוענות, ראינו במלחמת לבנון. ואולי לא במקרה השתלבו במלחמה זו הישגיה המפוקפקים בשדה הקרב, עם הישגיה המסחררים במישור המדיני, כאילו כדי להדגיש את יחסי-הגומלין בין הצבא לבין החברה הסובבת אותו.





יכול להיות שכדי להציל את החברה הזאת, יהיה צורך להוציא ביום מן הימים את הפוליטיקה מידיהם של הפוליטיקאים.





לפי שעה אין לכך כל סיכוי כפי שיעידו על כך רשימות המועמדים לכנסת. אבל במדינה כמו ישראל העומדת כל העת על נפשה ואשר צבאה הוא המכשיר החיוני ביותר המופקד בידיה, אין ברירה אלא להוציא את הצבא מידיהם של הגנרלים לפני שיהיה מאוחר.





  





 






גנרל ללא צבא                           



  זינר
  יאיר
                                                      
                                                       
          א.א   215


                                             ל  ש  כ  ה





                                                                                            אוגוסט  84







אני קצין בצה"ל, מן השורה, החרד למקרא דברייך במאמר "צבא ללא גנרל", ומעל לכל זה מרגיש פגוע בצורה כה קשה שאין די במילים כדי לבטאה. חופש הביטוי בו אתה משתמש, ולכולי עלמא, לית מאן דפליג, שהינו חלק מן הדמוקרטיה ויפה הוא. אך בה במידה יש לומר את האמת, ועל בסיסה יש לערוך חשבון עם כל קציני צה"ל. מקובל עלי שיש לומר את האמת, ובכל עת ממנה תצמח הביקורת לשמה , ולא הביקורת לשם הרס או השמצה טהורה והכי חמור כשאינה מבוססת.






דוגמאות מההיסטוריה שימשו בכל הזמנים נר לרגלי האנשים, והיוו לקחים בהווה לשם ישומם בעתיד, כל זאת בתנאי, לדעתי, שתנאי המקום והאירוע  לפחות זהים. צה"ל 84 אינו צה"ל של 48 ובוודאי שלא כמו שאר המלחמות ועל כך אני שמח. צה"ל של היום מבצע משימות של פי כמה מצה"ל של אז, כאשר במקביל הצבא גדל, המשימות גדלות, כח האדם קטן, והדרישות לביצוע של המשימות ברמה גבוהה בעינן עומדות.







ההשוואות בתנאי הזמן והמקום, ודינמיקת האירועים, אינן במקומן ואינן רלוונטיות. כ"א המתקבל היום לצבא הוא מהאיכות של החברה הישראלית 84 (ואני איני עושה גם במקרה זה הכללות) וחבל שעל כך אין מאמר חינוכי שלך. הרבה חיילים ואפילו בתוכם "בני טובים", מגיעים כשהם מחונכי סרבנות, חסרי זהות לאומית, ובעלי כושר סיבולת השואף לאפס, כשלצבא ולמפקדים עליהם אתה לועג, יש תפקיד כגורם מחנך לחיילים אלו. תפקידו של מפקד היום, בעיקר ביחידות השדה, הוא בעצם להתגבר על פער חינוך של 18 שנה, ב- 2-3 שנים, והמלאכה, האמן לי אהרון, מנסיון אינה קלה כלל ועיקר. הנגטיב לתהליך זה מצוי במאמרך, החינוך לסרבנות, להתנגדות, ובמקרים לא מבוטלים, מצטרפת לכך גם אימו, והוריו, ואפילו חבריו שגם הם מושפעים מהשמצותיך הלא בדוקות.







האם עם צבא כזה יוצאים למלחמה?  למי אני ועמיתי עמלים?  למי אנו מקריבים את חיי משפחתינו?  ואת השנים היפות "קוברים" בקרקע. העימות יומם ולילה, ובתנאי שירות "אפסיים" ?





אין אלה מליצות וספרלטיביים, אלה הן עובדות חיות וקייימות.





אנחנו בגאווה מייצגי הסקטור הנושא בעול הביטחון, מהווים את בשר התותחים של העם בעורף.





היום לאחר המאמר שלך, אני מטיל ספק בעורף כזה, שכמוהו אתה מייצג. ואם בקצינים נובחים עסקינן, אוכיח לך בפשטות שאכן "פני הדור כפני הכלב".






די בלהעיף מבט בעמודי המרכז של יום שישי, ולראות נביחה מהי. כתבים כמו זיווה יריב, סילבי קשר, רם עברון, עמוס קינן, נובחים וצולפים בכל אדם במדינה, ואפילו טיפת כבוד לאנשים, וממלאי תפקידים אין בארץ הזו. ושלא תבין מדברי שאין לבקר את הממשלה או עושי דבריה, אך בשביל לחנך גם את קוראי העיתונים מן הראוי להשתמש בסגנון היפה כפי שכך אתם יודעים לעשות.


 





*    *    *






בכתבות מעין אלה הכבוד להורה, לבעל תפקיד, ולמפקדים מאבד מערכו (ואין לי תסמונת כבוד) אך לפחות גישה אחרת, הרצון ללמוד לבקר לשם הביקורת ולא להגדיר את ערכי האנטי גם למערכת שלנו (ובגאווה), מערכת הבטחון.





הרבה דברים תורצו על ידך בתרוצי הסמנטיקה, ודי אם אזכיר כי מילה שהוצאת מפיך אינך אדון עליה, "שבעים פנים ללשון", ומשיצאה המילה מפיך, ניתנה רשות למזיקים לחבל. מי ערב לכך שכל קוראיך (כמיליון איש אם לא למעלה מזה) הבינו את הדקויות שבדבריך, שלכך התכוונת ולא אחרת. את פנינו השחרת בלא בסיס, ואת האיש הקטן ברחוב הישראלי לא שכנעת (אגב שתדע לך שגם אותי לא שכנעת בכוונותיך הטובות , אם היו כאלה).





עם ישראל חי מאז ומתמיד בצילו של הסייף, אך המשיך להיות עם הספר. ודע לך שגם היום יש מה לצפות מקצין צה"ל הנושא כתמי אחריות ירוקים, או יציקות פח, המסמנות אחריות יותר משררה על כתפיו.





את המשפט "דין מוחמד בסייף" תמצא אצל שכנינו, והלוואי ותעלה מנת ההשכלה בכל הצבאות, אולי דרך הספר יבינו כל הסובבים אותנו שלא הדם יפתור את השכל הישר וההיגיון.






שאל את הצעירים שבנו ותווכח שאלה שפגשו את הפונדמנטליסטיות השיעית, ותפיסת העולם הנקמנית של שכנינו ובמיוחד אצל המשכילים שבהם (בוגרי אונברסיטאות בעלי תואר ד"ר ועוד כהנה וכהנה )ותבין את הפער בינינו.




 


ואתן לך דוגמא : לאחר הטבח בסברא ושתילא, שכל העולם היה מזוזעז מהרצח, ניפגשתי עם ראש עיריית דיר-אל-קמר הנוצרית בהרי השוף (בוגר פילוסופיה באוניברסיטת צרפת) ושאלתיו לאודות הרצח?





 תשובתו הייתה נחרצת : "WHY ARE YOU EXITING?". אז מה אם נהרגו 300 זה  כלום אצלנו, זה דבר שבשגרה, "וחוץ מזה הם פלשתינאים" !.  זאת תשובה של הומניסט, אני הייתי המום וכמוני כל קצין בצה"ל – וזה ההבדל ביננו.





וכל עוד לא יצטמק הפער בתפיסת עולם זו, אני צופה ואולי אף מנבא, שהאיבה כנראה תמשך לעולם עם אפס סיכוי לגישור על הפער.






היום אתה בארץ הארזים, מול הצבא הסורי ולכן אני מרשה לעצמי בכורח נסיבות אלה, לומר לך הישר בפנים את אשר על ליבי כי הדברים שכתבת הם כאש עצור בעצמותי.





דרומה באיזור גוש דן אתה חותך בנו בסכין העיתונאית שלך, הנישענת על הדמוקרטיה הרופפת שלנו, הגובלת כמעט באנרכיה, ומותר הכל בשם חופש ביטוי זה, וחבל שלכך אין סייגים ואפילו אם היו אלה סייגי ההגיון, השכל הישר, ועובדות לאשורן.



לי ולעמיתי, אין זכות להתגונן מעל דפי כלי התקשורת כנגד דברים מעין אלה, כי הפקודות אוסרות עלינו זאת ואע"פ אני מכבד פקודות אלו, הרבה מכבדים אותן וחיים דווקא טוב עם קיצוצים מעין אלה בחופש הביטוי, דבר שמחייב התעמקות בחיי השעה : בחיילים, באימונים, ובביטחון.





אני אומר לך את כל דברי כמעט – והאמן לי – בצורה א-פוליטית מוחלטת, לא מתכוון לרמוז על שום הלך רוח ימני או שמאלי אלא כאדם שנפגע קשות מהשמצות לא בדוקות.





אנני מתכוון בכך לחנך אותך, או לשנות את טבעך, או תפיסת עולמך כל מה שעוצב במהלך שנות חייך הוא בבחינת "את הנעשה אין להשיב". אך לפחות לומר לך ברורות, שגם אנחנו יודעים לירות, ואפילו מקצוענים בזה, כי להשמיץ ועוד בהכללה, הרי אין דבר קל מזה, מה עוד שכל התוכחה שלך נטולת כל בסיס.






אני מודה ומתוודה, אין יום שאין בעיתון או בכלי התקשורת מודעה / הודעה על כך שסרח קצין או נגד מן הדרך (גם הם אזרחים , בני אדם) ובאו על עונשם. אבל איני יודע אם הדברים כוללים את כל אנשי הצבא ועל כך, לפחות ממאמרך, אני מרגיש פגוע. על דברים כפי שאתה כותב מי מעניש אותך?,





להט החרב המתהפכת של מערכת הפקודות והענישה הצבאיים אינן נוגעות לכם, רק לנו, וגם בכך אני גאה.






אני גאה שאני נמנה על החבורה הזאת, שמקדישה יום ולילה ממרצה, ומכוחה הנפשי והפיזי, מפקירה חינוך ילדים וטיפוח בית, עבור דבר שהוא בבחינת ערך במדינה כשלנו, מתוך אין ברירה – ולא אהבה לנשק ולמלחמה לשמם - הביטחון.





להחזיק מערכת מסובכת ומורכבת מהסוג הזה, אותה היום רואות עיניך, אין קשה ממנה בשום סקטור במדינה. ואם אין חיזוק חיובי לנושאים בעול שכזה אז לפחות יפה השתיקה.






חופש הביטוי שלך – כמדומני ועל פי המאמר שלך – הוא כלי שרת לקידום  - כנראה – מטרות אישיות ומקצועיות, אין פה שום דבר אחר, והלוואי ואתבדה.





הייתי מאוד רוצה לשמוע או לקרא מאמר חינוכי שלך לבני הנוער של היום אודות מוסר, ערכים, ויחודיות: ובנתיים שום דבר.







שעות העבודה שלנו  - נטו – נעות בין 18 ל- 20 שעות ביממה, ומשוכנעני שתנאי עבודתך, משכורתך בהשוואה לאלה שלנו אינן פרפורציונליות, לנו אין איגוד מיקצועי או מעין "אגודה לצער בעלי הדרגות", אך המלאכה נמשכת במלא הקצב, המשאבים והיכולת האישית.






אין לך, אהרון בכר, במה להתבייש בנו. בדוק נא בשורות ותראה הרבה בוגרי אונברסיטאות לובשי מדים שבחרו בדרך זו. בדוק חכמת חייו של קצין ותראה מה הוא שווה יחסית לאלה הסובבים אותך שם בעורף.





אני מצטער שאני מבצע הפרדה בין הקו לבין העורף, למרות שאני מודע לכך שהצבא הוא צבא העם, והעורף והחזית חד-הם, אך בכל זאת בשביל להקל עליך את הראיה הרחבה והמעמיקה יותר אל נבכי נפשו של הקצין ביחידות כמו שלנו – אני מבצע הפרדה זו.




 


לא תמצא כאן "קצינים נובחים", תמצא כאן את הטובים והיפים שבעם הזה, ולפחות אתה מבחינתך  - והודע לסובבים אותך – יכול להיות רגועים.




אנחנו את המכסימום נבצע ע"מ להכין גבול שקט ואם צריך, צבא למלחמה (והלוואי שלא תפרוץ) והחשוב מכל – אזרחים טובים למדינה





 זהו יעודנו ואל תטיל בו ספק





מהחזית לעורף





בברכת אחים לנשק





(והפעם במקרה זה העט והדיו)





יאיר





























ק/2170957 סא"ל  זינר יאיר





סגן מפקד             א.א  215

                                         


את מעשיו הניעה זיקה עמוקה ושורשית לעם היהודי ולארץ-ישראל. הוא חש שליחות גדולה בשירותו בצה"ל, ועל כך כתב לחברתו בהיותו בלבנון: 

"...החיים פה מלאים מטלות ומשימות המחייבות קיצור בשעות השינה, דאגה והקפדה בקנה מידה רחב מאוד ולאו דווקא מבחינה מקצועית אלא ההיקף, ולעיתים העייפות הפיזית. אך כפי שאת מכירה אותי זה הדבר שהכי פחות מטריד אותי. זוהי צורת החיים שבחרתי, גאה להשתייך למגזר הזה של האוכלוסיה, תוסיפי לזה את רגש השליחות המעורב באידיאולוגיה ציונית והרי לך מישהו שמוכן לכל משימה..."


 
אם יש לך חומר מתאים מפרי עטו אנא שלח על כך הודעה למנהל האתר.
 
שם פרטי:
שם משפחה:
חיפוש מתקדם
דף הבית |  יצירת אתר זיכרון |  מידע לאבלים ולמנחמים |  אודות "עד עולם" |  תקנון |  צור קשר |  כל אתרי ההנצחה
כל הזכויות שמורות ©