לחץ להגדלה
מעריב- 13.9.1984
לחץ להגדלה
עיתון הארץ ועיתון הצופה -13.9.1984
לתמונות נוספות באלבום לחץ כאן
כתבה של יאיר בלבנון
(לחץ להצגה)
המשך הכתבה בלבנון
(לחץ להצגה)
יאיר זינר מג"ד 55 - בימים הראשונים למבצע שלג 1982
(לחץ להשמעה)
לקטעי אודיו ווידאו נוספים לחץ כאן
דליה אהרוני הדליק/ה נר לזכרו ב-29/04/2016: "יאיר ואני שרתנו באגד 209. היו לנו שיחות רבות ומרתקות על הדור הצעיר ועל אהבת הארץ. אתמול הוזכר בחלומי ביום הולדתו.".
 
דרור נברו הדליק/ה נר לזכרו ב-04/05/2014: "היית המגד שלי בגדוד 55. באותו יום תרגול היקפדתה שלוא נרד מהקוליסים כי יש הרבה מוקשים. ואז כמוביל השיירה עלית על מוקש ארור. כשבקשר הודיעו לבנו דם לרגע ארוך, היית הכי אמיץ והובלת מאות מאחוריך ... הרבה שנים עברו אבל הזיכרון עדיין טרי".
 
לנרות זיכרון נוספים לחץ כאן
להדלקת נר לזכר יאיר זינר, אנא מלא את הטופס הבא:
שם פרטי:
שם משפחה:
תוכן: (עד 120 תווים)
הדלק
נקה
לשליחת הודעה למכריך על אתר לזכר יאיר זינר, אנא מלא כאן את כתובות הדוא"ל שלהם:
שלח
נקה
אם ברצונך לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שאתר זה מתעדכן, לחץ כאן
מסמך של אח שכול / אסי זינר (אח)

בס"ד


28 אפריל 2011


סיפור לדיוקן  אסף זינר


לקראת יום הזיכרון


 


כשנולדתי כבר היו במשפחתינו 6 נפשות; הורים אח בכור, יאיר שמו ושלוש אחיות. אני נולדתי בסוף. חתמתי את המשפחה. אולי זו הסיבה שקיבלתי את שמי. משפחתנו היתה לתפארת. בסה"כ היה כיף לגדול בה. גרנו בראשון בבית פרטי. כולנו תלמידים טובים. לא חסר לנו דבר. גם המשפחה העניפה יותר שעטפה אותנו, היתה לנו כחממה. בילינו. שמחנו; שבתות, חגים, שירי קודש ושירי א"י. את בר המצוה שלי חגגנו בחצר הבית. הרגשתי מלך. יאיר אחי היה אז בן 29 ושנה קודם לכן קיבל את דרגות הסא"ל. הוא פיקד על גדוד תותחנים בלבנון עם פרוץ מלחמת לבנון. אז היא היתה מלחמת של"ג או מלחמת לבנון. היחידה. השניה עתידה לפרוץ 24 שנים מאוחר יותר. כשהגיע לחצר השמחה הוא לבש מדי ב' מאובקים ונשא נשק קצר. הוא הגיע היישר 'משם'. היום אני חושב על הניגוד שבין המקום ממנו בא לבין שמחת בר המצוה שלי. לא פטרו אותו מלומר דברים לאחיו והוא אמר בערך את אלו הדברים: "אני מגיע ממקום שאין בו ערך לחיי אדם ומי שמכיר את הדברים האלו יכול לאחל רק את האיחול הזה לאחיו: שכשיגיע לצבא יפטרו אותו. לא בגלל פטור או בגלל כושר לקוי אלא בגלל שיהיה שלום באזור ואני מאחל לכולנו שלום". כך אמר ולא יסף.


 


שנה וקצת אחר כך ליווינו אותו למנוחות. במסגרת תרגיל שערך לאגד התותחנים עליו פיקד, עלה על מוקש. יומיים נלחם על חייו ברמב"ם לפני שהוכרע. חטפנו זעזוע עצום. גדול מלתאר. היה בו ביאיר אחי משהו אלמותי. האישיות הקורנת והשמחה שלו לא אפשרה לנו אפילו לחשוב על אופציה שעלול לקרות לו משהו ולו הקטן ביותר. הוא היה כל כך מלא חיים שלא היה ניתן לדמיין אותו שוכב בתוך ארון. תוסיפו לזה את הדרגות הגבוהות שענד, את המעמד הבכיר שהיה לו ואת העובדה שהיה בתותחנים שנחשב חייל לא מאוד פרונטאלי אל מול פני המלחמה וכבר כמעט שייחסנו לו חיסיון מלא מהמוות. התבדינו. בגדול. את יאיר אחי השיג המוות במקום לא צפוי בעיתוי לא צפוי. נפלאות דרכי השם וכל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול. אבל אנחנו לא היינו מוכנים לזה והשוק היה גדול.


 


בלוויה הסבא שלי דיבר על לא לעזוב את לבנון ולהשלים את המלאכה שלשמה נכנסנו עד להשגת בטחון מלא. אבא שלי הבטיח לא להזיל דמעה על קבר בנו. "כך חינכתי אותך" אמר, "לקחתי את כל האפשרויות בחשבון לא אייבב כעת". המשפט הזה היה עתיד להדהד על כל כותרות העיתון ואבא זומן לטלוויזיה לתכנית שנקראה מאוחר יותר "ערב חדש". דן מרגלית קשקש כמה שאלות לא חכמות במיוחד תרשו לי לומר, אבל לא מצא באבא שום סדקים מאחורי אותן מילים שהעם העריץ כל כך. באותם ימים סוערים היתה פלוגתא רצינית בציבור נוכח המלחמה - המיותרת היא אם לאו. הלך הרוחות בקרב המשפחה שלנו היה שמדינת ישראל צריכה לעשות הכל כדי להגן על אזרחיה אפילו במחיר של כניסה ללבנון אפילו במחיר כואב של חיי אדם. מדינת ישראל כמדינה לא צריכה לעשות חשבונות של פרט. מחירים יהיו בכל החלטה . עליה להחליט על הכיוון הרצוי והתואם את האינטרסים של המדינה כישות ריבונית ובמחיר הנמוך יותר. לא יהיה זה הוגן לדבר כעת בגנות המלחמה בגלל מחיר אישי. הכאב ענק אבל אין לו קשר לצדקתה של המדינה האומה – ארץ ישראל. ביננו לדעתי הגם שאיני יכול להוכיח דבר, יאיר עצמו לא היה כל כך בעד בודאי לא בסדרי הגודל של הכניסה ללבנון. אבל הוא נשאר נאמן להחלטות של הצבא ושל הדרג המדיני. פטריוט אמיתי בכל רמ"ח איבריו. כשנה לפני שנהרג התראיין ליומן השבוע של הטלויזיה הישראלית אז היתה זו הטלוויזיה היחידה. השידור הוקרן בליל שבת ואנחנו כדתיים ראינו רק הקלטה מאוחר יותר. לאחר מותו ביקרה אצלנו הגב' מרים תעסה גלזר שהשתתפה אף היא באותה כתבה והיא איתרה לבקשתנו את אותו ראיון. את הראיון הזה הקרנו עשרות פעמים אולי מאות אני כבר יודע אותו על פה. יאיר שם מדבר מדהים. רהוט. חזק.  שם הוא מספר על חיילים שלו שנפגעו פיזית או נפשית ועד כמה זה חלק מהתפקיד שלו ושל מפקדי הפלוגות לחזק את השורות. בקטע אחר דיבר על התפקיד הלא צפוי של השכנת שלום בין הדרוזים לנוצרים ועל כמה חיילים שלו שנפגעו כתוצאה מהמהלכים הלא שגרתיים הללו; "לך תסביר לאמא – בנך נפגע כתוצאה ממעשה הומאני של עשיית שלום. את מי זה מעניין? היא גידלה אותו שמונה עשרה שנה בשביל מה? בשביל שילך להשכין שלום ויפגע? אם בנה הלך להשכין שלום ויצא בשלום אז בנה עשה מעשה חשוב, אבל אם הוא נפגע כתוצאה מזה אז חבל על הילד... אני די תומך באימהות", אמר "אבל מצד שני צריך להבין את המצב שבו הצבא שלנו נמצא ואת המשימות שעליו לעשות והוא יעשה!"


 


רבבות המלווים והמבקרים בשבעה נדהמו לנוכח פניו הרציניות והחתומות של אבא. כאשר הבטיח כן היה. לא הזיל דמעה. כולם חשו את העצמה. באו לחזק ויצאו מחוזקים. ואני מדבר לא רק על המון העם אלא גם על קציני צבא מכל הרמות, צמרת הצבא והשלטון רבנים ואנשי ציבור בכל הדרגים והמפלגות.


שש שנים אחר כך התגלתה באבא מחלת הסרטן.  חודשיים אחר כך נאסף גם הוא אל בנו.


 


לאט לאט לאחר מותו, רקמתי את דמותו של אחי יאיר, שלמעשה לא ממש הכרתי. הוא התגייס לצבא ב 72' כשהייתי בן שנתיים ימים. הייתי רגיל לראותו במדים, עולה בסולם הדרגות, הצטרפתי עם המשפחה לטקסים מרהיבים. את טקס החלפת המג"דים אני זוכר היטב. שני תומ"תים ענקיים 175 מ"מ מוצלבים. מקושטים במקלות זוהרים. טקס מרשים ביותר. "אני גאה שאני נמנה על החבורה שמקדישה יום ולילה ממרצה" אמר יאיר לא פעם. אני הייתי גאה באחי שמדבר לפני חיילי הגדוד שלו והם מרעימים לו "הקשב". זה אותו אחי שנהג להשתובב אתי כשבא לחופשות השבת שלו.


אהבת חייו היה הצבא. והוא נשם אותו בכל כוחו. כשאני עצמי התגייסתי הבנתי אותו לראשונה. הוא אהב את הרעש של מנועי התומ"תים על המשטח. את ריח הסולר והשמן ובעיקר את ריח אבק השריפה לאחר ביצוע ירי. 'מטרת סוללה' היתה בשבילו גם יזימת פרץ אנדרנאלין בגוף. הוא פשוט אהב את זה. בכל ליבו. התנדב להישאר שבתות. גם בסיני, גם ברמה גם בלבנון. כשהיה מפקד נוסף על זה רגש האחריות. הוא ממש התייחס לחיילים שלו כאל ילדיו. ילדים שלעולם לא יולדו לו. שלא תבינו לא נכון -  הוא לא ריחם עליהם ודרש מהם את המירב וכשמישהו פישל הוא גם שילם על כך ביג טיים. בדר"כ בימים יקרים "בפנים". אבל לא שכח לבקר אותו בכלא, לעודד אותו לתת לו חפיסת סיגריות ולהנחית עליו שיחת מוטיבציה. כזאת שהחייל לא שמע מעודו ולעולם לא שכח. את כל זאת אנחנו יודעים מעדויות שהיו שם "בפנים" וקיבלו את ההלם הזה עם ביקור המג"ד. לדבריהם עיצב המג"ד נמוך הקומה הזה באיזו שהיא דרך  את עתידם.


 


זכור לי יום ששי אחד בצהרים. יאיר הגיע אחרי שבועות רבים שלא ראינו אותו. כבר שכחנו איך הוא נראה ורק מדי פעם צלצל טלפון החוגה שבביתנו. אותו טלפון שבאותם ימים היו משפחות שהמתינו לו מעל עשר שנים. יאיר היה על הקו אבל שמענו אותו כאילו מתוך בור עמוק. בקושי רב הצלחנו לשמוע אותו רק אחרי שהשתקנו את כל הבית והצמדנו בכח את האפרכסת. היינו מנסים לנחש את המילים שטסו אלינו מהרי השוף. יאיר, דקות אחרי שהגיע הביתה, ענה לטלפון ושמע כי האוטובוס של האגד חטף הפגזת אר. פי. ג'י ישירה. הנהג של האגד נהרג במקום. אותו נהג היה בעצמו אח שכול ממלחמת יום הכיפורים. יאיר לא ידע את נפשו מרב צער. איך יבוא אל האם השכולה ויבשר הוא עצמו על מות בנה השני. הוא התקשר מייד אל הנהג, החזיר אותו ועלה שוב ללבנון. אמא ניסתה לעכב אותו מעט. "שב כמה דקות לפחות תאכל מרק" אמרה. "אמא", הוא אמר לה, "לך יש חמשה ילדים לדאוג להם. לי- חמש מאות". כך אמר ונעלם.


 


גם בעט לא פסח יאיר מלגעת ועת היה יושב לכתוב היו הכתבים שלו ביטוי לנפש רגישה של לוחם פטריוט בכל נימי נפשו המודע למהלכי רוחו הסוערים וללבטיו. אני זוכר שני מאמרים במיוחד שכתב לעצמו. האחד לכבוד יום הולדתו ה-29 בה פרש את חשבון הנפש כביכול בפני שנתו החדשה שאל שאלות פילוסופיות והיא ענתה לו בחזרה את תשובותיה-תשובותיו לעצמו. השני ניתח את הפסוק "לא תמלא עין לראות ולא תמלא אוזן משמוע" מתוך ספר קוהלת ספר תנ"כי שיאיר ידע להעריך מאוד בין שאר ספרות חז"ל שהיוותה לו מקור השראה עצום בדרכו הצבאית ובכלל. המאמר דיבר על אין ספור האפשרויות הניצבות לאדם בחייו שלבסוף יבחר בכל פרשת דרכים שתיקרה על דרכו רק באחת מהן והיא זו שתעצב את מה שהוא ואת מה שעתיד להיות. מאמרים אלו וכתבים אחרים שכתב, שפתו העשירה והלכי רוחו הפנימיים, סייעו לי להכיר יותר לעומק את אחי וצבטו את לבי על כמה ממנו שלא ידעתי  ובודאי אלו שיחות עומק רבות היינו יכולים לקיים במהלך חיינו המשותפים, אילו לא נגדעו באיבם.


יאיר אהב גם לצייר. בדר"כ צייר בפחם תמונות נוף בשירבוטים ובאיורים פשוטים אך תמיד היה בכל ציור הסבר נילווה. שוב שאב גם לציוריו מאימרי חז"ל וממקורות היהדות שהיו לו באר מיים חיים.


 


לא פעם חרף את נפשו למות נוכח פני המלחמה. רבים מחבריו ספרו לי שהם חבים את חייהם ליאיר. כך הציל פעמים רבות את המצב באמצעות סיוע ארטילרי נחוש ומדוייק ובאמצעות מקצועיות ופיקוד רהוט תחת אש. מקרה הזוי אחד בולט היה בזמן שהגדוד קיבל משאיות אספקה עמוסות בתחמושת. בעת ששהו בחניון לילה הצמידו מחבלים מטען חבלה בירכתי המשאית האחרונה בשיירה. זו התפוצצה על תכולתה. אתם וגם אני יכולים רק לשער בדמיוננו כיצד נראית משאית תחמושת שמתפוצצת. הגרוע מכל היה שהיא גם הדליקה את המשאית הצמודה לה ולאחר דקות ספורות עלתה גם היא באש. כל משאית כזאת עפה עשרות מטרים באויר ופוערת בור ענקי מתחתיה. יאיר ללא היסוס קם וזינק לעבר המשאית הרביעית בשיירה התניע אותה והוציא אותה מטווח האש על מנת להציל את חיי אדם מיותרים ואת יתר התחמושת. הסיכון היה רב מאוד. המשאית השלישית התפוצצה שניות לאחר מכן. אבל יאיר עשה את המעשה הטבעי ביותר מבחינתו. זו היתה המטרה ואותה שאף להשיג. ענינים אישיים כמו חייו שלו היו שיקול שולי בדקות הללו. גם את הסיפור הזה ידענו מחברים בתקופת השבעה.עד היום ניצב בחצר של אמי שריד מעוות של פגז מאותה תקרית.


באותו יום בו עלה על מוקש, ביקש לנסוע לנקודת תצפית לצפות על תרגיל האגד מגבוה. הקמב"ץ של האגד התלווה אליו ובאופן טבעי התיישב על כסא הנהג. יאיר מחה בתוקף. "אתה נשוי עם ילדים-אני נוהג." כשהתפוצץ המוקש מתחתיהם עף הקמב"ץ הצידה כמעט ללא פגע ויאיר חטף את הפיצוץ בעצמה. הכתובת היתה ברורה. הקב"ה בחר ביאיר, בעיתוי, ובאופן המדויק שבו קרו הדברים. לא סברות כגון; אילו היה יושב ליד הנהג, אילו לא היה נוסע בדרך הצדדית הזו שלא היה מומלץ לסוע בה מלכתחילה, אילו לא היה נוסע לצפות על התרגיל אלא מסתפק בפיקוד מתוך נגמ"ש הפיקוד שלו  או  אילו לא היה מתגייס לתותחנים אילו לא היה יוצא לקורס קצינים ועוד עשרות 'אילו' שאפשר לחשוב עליהם, לא היו משנים את זה. כל חשיבה אחרת גורמת ייסורים אדירים מיותרים לבני המשפחה ולא נותנת מנוחה גם לנשמת החלל יתרה מזו - אין ביכולתה להשיבו לחיים.


 


לאחר מותו נקרא המחנה של גדוד התותחנים במבוא שילה שעליו פיקד , על שמו. כל הגדוד היה שם לחלוק כבוד למפקדם האהוב. כפי שבלוויה לא ויתרו חיילי הגדוד וביקשו להיות בעצמם משמר הכבוד שלו. לאחר לחצים שהופעלו בענין, הוטסו החיילים לשם כך מלבנון הרחוקה היישר לראשון לציון.


 


מחשבות ושאלות של אילו ואילו גדעתי באיבן. לא מצאתי טעם בלדוש במה שלא ניתן לשנות. החוזק של אבא החזיק את כולנו והעניק לנו פריבילגיה של שיקום טבעי ומהיר. גם אמא על אף שכאבה עצום היה, השכילה לא להרעיף עלינו רגשי אשמה ולא לשאוב אותנו, ילדיה, אל תוך החלל שנפער בתוכה. עד מהרה בזכות דיבורים טבעיים על המוות של יאיר והתייחסות למותו כאל עובדה ולא כאל טראומה שאסור לדבר עליה, הצלחנו לא להישאב אל השכול העצב והאובדן יתר על המידה ולנסות להמשיך כל אחד בדרכו ביחד עם ה'נכות' הזו של השכול. נכות זו פירושה 'שריטות' כל אחד בהארד דיסק שלו במקומות אחרים, בתחומים אחרים ובעומקים שונים ועם זה כל אחד למד לחיות, מי פחות ומי יותר.


 


כבר 26 שנים אנחנו עולים אל קברו בחלקה הצבאית בראשון לציון. האבן אותה אבן וכך גם אוירת בית הקברות השלוה. אנחנו התבגרנו. אמא מזדקנת בכבוד בביתה. לעולם, לרגע לא שוכחת את בנה בכורה שהיה מקור גאותה ותפארתה. תפארת כולנו. אני כבר מזמן עברתי את הגיל של יאיר. ההפרש ביננו עוד מעט יהיה אותו הפרש אך יתהפך לטובתי.


חבריו הלוחמים מאותה תקופה מקפידים לבוא לבקר כל שנה. רובם בעלי שער כסוף של העשור הששי לחייהם חובקים כבר נכד או שניים. אנשי עסקים מהשורה הראשונה. כל אחד התפתח בתחום שבחר לו. לא שוכחים את אותו הקצין הנמרץ והמוערך שהיה הרבה יותר מאשר חבר ומפקד. מסתכלים באלבומים מספרים לילדיהם, מחליפים חוויות בינם לבין עצמם, מעדכנים בהתפתחויות ומחכים.. אולי יאיר ישתתף יום אחד בשיחה הזו. אני בטוח שברוחו הוא שם, עם החברים שכל כך אהב להיות בחברתם. רעות של לוחמים. שמזהים זה את זה במכשיר הקשר ומכנים אחד את השני בשמות קוד שרק הם מבינים. שני מג"דים שסיימו פו"ם לפני שנה או יותר וכעת נותנים חיפוי באש אחד לשני בגזרה המזרחית בלבנון. זר לא יבין זאת.


אני רוצה לומר כי אנחנו מקרה אחד של סיפור חיים שנגדע בצבא כמונו יש למעלה מעשרים ושתיים אלף מקרים של שכול בצבא כל אחד מהם טומן סיפורים מסיפורים שונים על חיים שלמים, עולמות שלמים שנחתכו ברגע אחד קריטי. איני מתיימר לייצג איש רק לתת המחשה בזעיר אנפין. קצה קצהו של הנרטיב במשפחת  השכול.


לאחר מותו ואני תלמיד באור עציון מנסה להתמודד עם הנכות החדשה ולהסתגל אליה ללא הצלחה רבה. יאיר הופיע בחלומי, ישב על המיטה שלי בפנימיה ואמר לי "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" התעוררתי. שליו יותר. רגוע יותר. הפסוק הזה מקוהלת. כן. זה יאיר . ללא ספק.


 

25 שנים אחרי - / נחמה זינר (אמא )

בס"ד



 



25 שנה אחרי...



 



האביב היה בחוץ במלוא הדרו. ההכנות לפסח בעיצומן. בת 21 הייתי כאשר אחזתי לראשונה את בני בכורי. תינוק בוכה הביאוהו אלי. משקלו מעט נמוך היה מן הממוצע. בבת אחת האיר את עיני והפיח בי ניצוצות וחלומות לחיים מאושרים במשפחתי החדשה. לאחר כל כך הרבה יסורים ותלאות אשר עברו עלי בילדותי. יתמות, עבודה קשה כבר בגיל רך, התאכזרות ובדידות.



 



ועתה לאחר העליה לארץ, ההשתלבות בכפר הנוער מאיר שפיה, החתונה עם מנצור, נוסף אור חדש לחיי. משהו שטרם הרגשתי כמותו. בני. בני שלי. בני יקירי. אקרא לו יאיר והוא יאיר את העולם כפי שהאיר אותי בלידתו.



 



הימים חלפו וארבעה ילדים נוספים הצטרפו למשפחה המאושרת. בית לתפארת. שבתות כהלכתן, יאיר מתגייס נירה וענת בתיכון,  יעל בגן ואסי בחיתוליו.



 



מי ידע שכך יהיה. יאיר בכורי. הצנום קטן הקומה. פורח ועולה במעלות הצבא. אוהב את האוירה הצבאית והצבא אוהב אותו. התחושה שדרך לו כוכבו מתעצמת עם כל דרגה שנוספת לו על הכתף. לא את כל המושגים אני מבינה. אבל אני רואה שיאיר מאושר ואני מאושרת איתו ובשבילו. עוד מעט ואפקע מהתרגשות. יאיר מקבל דרגת סגן אלוף. זוהי דרגה גבוהה בצבא אני מסבירה לשכנות. יאיר מפקד על גדוד שלם. בקושי מגיע הביתה. אבל כאשר הוא מגיע אין גבול לאושרי. המלחמה החלה ואני מסתירה חששותי. מנסה להתרכז בעבודות היום יום בבית. יאיר בקושי מגיע. אנחנו רואים אותו בריאיון בטלויזיה. זה אותו יאיר שלי. בני בכורי.



 



יום אחד יאיר שם תמונה  שלו על הטלויזיה שלנו בבית. התמונה מאוד מוצאת חן בעיניו ובעיננו. אבל המיסגור והמיקום על הטלויזיה לא מוצאים חן בעיני. אני מחרישה. כן התמונה יפה מאוד יאיר. אצילית כזאת. אני גאה בך.



 



את כל שאר הסיפורים, שמענו על יאיר לאחר ביקורם של נציגי קצין העיר אצלנו. ביקור ששינה את חיי וחילק אותם לשניים - לפני ואחרי.



אם חשבתי עד אז שעברתי את ייסורי החיים בילדות בתימן ויצאתי ידי חובתן. הגיע הרגע שבו איבדתי את יאיר והיה לי זה הנורא מכל. אין אפשרות לתאר זאת לאחר. תחושת האובדן והריקנות. הכאב העצום שלא מרפה ממני לרגע זה עשרים שנה תמימות. עד אחרון ימי אקח אתי את זכרון בני שהיה לי.



כי איככה אוכל וראיתי באובדן בני. יאיר בני בני. אייכה. מי יתן מותי אני תחתיך. יאיר בני בני.



 



 בת 76 אנוכי היום. זקנתי. משתדלת אני לשמור בכל כוחי על אנרגיית החיים. מטפחת את ילדי ונכדי ושומרת על פעילות קבועה המארגנת עבורי את היום והמחשבה. אילו היה יאיר כאן איתנו היינו חוגגים לו יומולדת חמישים. הוא היה בעל דרגה גבוהה בודאי או שמא היה מסיים את שירותו הצבאי ופונה לעסקים. מי יודע. כך או כך יאיר נשאר בן 30 והוא שוכב בלי נוע מזה 25 שנה. כמה תועלת היה יכול להביא לעולם בעשרים שנה הללו. ילדים ובני בנים שהיו לו בטח היו צוהלים על כתפיו. אילו ואילו..



 



 



אני רוצה להודות לכולכם שבאתם להיפגש לשמוע ולהשמיע. לזכור את יאיר. ולהביס בעוצמת החיים שלכם ושל צאצאיכם את חדלונו של המוות.



בימים אלו רוויי מחלוקות בעם, אני רוצה לחזק את ידי הממשלה ומערכות הביטחון העושים עבודת קודש מאומצת למען בטחונינו. אני שמולדתי בארץ מוסלמית עויינת יודעת אל נכון להעריך היטב את החירות שיש לנו במדינתנו הקטנה.



מודה אני לכם על החום שהצפתם אותנו בו מאז נפילתו של יאיר ועד היום. הביקורים הדאגה הכנה והחיבוק הגדול מכל מכריו ומוקיריו. אין הרבה אפשרות לסייע לאם שכולה ולמשפחה. אך חיבוק זה ערכו רב. ואני מחזירה לכולכם חיבוק אוהב.



שימרו בזכרונכם את יאיר ומורשתו וספרו לילדיכם על יאיר ומה היה פועלו.



יוסף השם עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם.



כי בי ירבו ימיכם ויוסיפו לכם שנות חיים



מאחלת אני לכולנו כי עושה השלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ונאמר אמן.



 

הייתי שם / אילן
הייתי חייל צעיר בגדוד תותחנים שהשתתף בתרגיל בו נהרג. נסענו בנגמש מאחורי הגיפ כששמענו את הפיצוץ. הרופא הגדודי היה בנגמש שלנו כשהוזעק בקשר לבוא לעזרה. הוא היה בטוח שזה תרגיל וחזר כמה פעמים על השאלה האם זה ״יבש״  או ״רטוב״. כולנו היינו בשוק ממה שקרה. יהי זכרו ברוך.
גדוד 402 / משה לוי (חבר רחוק)   לקריאה  
זכרונות / דניאל סגרי (פסיכולוג חיל התותחינים)   לקריאה  
זיכרונות ממלחמת לבנון - יאיר האדם / ויקי בר (מפקד צוות בגדוד של יאיר)   לקריאה  
יאיר / דרור לובנוב (קצין במטה האגד הארטילרי)   לקריאה  
על יאיר / אבי טבת (חייל)   לקריאה  
מתוך מכתב ההספד של אבי נרדיה על אביו יוסף נרדיה ז"ל כפי שהתפרסם ב- 21.5.2010 / אבי נרדיה (חבר)   לקריאה  
חוויה ממילואים / אורן זינר (בן דוד)   לקריאה  
שבועיים לאחר נפילתו של יאיר ב- 21.9.1984 פרסם אהרון בכר טור בגליון ערב שבת אותו הקדיש ליאיר : / אהרן בכר (כתב ידיעות אחרונות)   לקריאה  
להוספת דברים לזכרו לחץ כאן 
שם פרטי:
שם משפחה:
חיפוש מתקדם
דף הבית |  יצירת אתר זיכרון |  מידע לאבלים ולמנחמים |  אודות "עד עולם" |  תקנון |  צור קשר |  כל אתרי ההנצחה
כל הזכויות שמורות ©